“ אני רוצה לשתף אתכם בסיפור שלי שהביא אותי לאיפה שאני נמצא היום. אתחיל מההתחלה שדווקא נראתה מבטיחה…בגיל 6 נאמר לאמי שאובחנתי כילד מחונן וממש כדאי לה לקחת אותי ללמוד כינור (רק בדיעבד היא סיפרה לי את זה ממש לפני כמה שנים). אני כמובן לא זוכר שום דבר מאותה התקופה, רק את זה שהיא אומרת שהתגובה שלי על ההצעה הזאת, בשפה של ילד כמובן, היא שאין שום סיכוי שאני הולך ללמוד כינור וכמובן שפספסתי בכך הזדמנות אדירה. איכשהו הדברים התגלגלו והגעתי לתיכון שם סבלתי נורא מבעיה של זמן בבחינות ובכלל. כל מבחן שמתי לב שאני לא מספיק ושכולם יוצאים שעה קודם ואני נשאר עד השנייה האחרונה וגם לא באמת מסיים את המבחן כמו שהייתי רוצה לסיים אותו, כי הרי את החומר ידעתי. במהלך השיעורים עצמם תמיד הייתי האחרון שנופל לו האסימון וזה היה פשוט כמו עצם תמידית בגרון להסתובב איתה. הלכתי לאבחון דידקטי שם גילו שאני טמבל, אבל במילים יפות (בעיות קשב וריכוז ועוד מליון בעיות שכמובן לא באמת קיימות אצלי) אבל השגתי את מבוקשי וקיבלתי הארכת זמן, משם אגב חיי בבית הספר רק פרחו. אבל למה אני מספר לכם את כל הבלבול מוח הזה? בגלל שבגיל 14 אמרתי להוריי שאני רוצה ללמוד גיטרה (כמובן שאז זה היה בשביל להרשים בנות) והם רשמו אותי לקונסרבטוריון בבת- ים, שם למדתי במשך שנתיים אצל מורה חביב בשם נחום מגזינר שפתח בפני עולמות מופלאים ששמם מוסיקה וגיטרה. איכשהו מצאתי את עצמי לא באמת צריך את תוספת הזמן, הרגשתי רעב לידע, ורעב לראות תוצאות, מצאתי את התרפיה שלי לחיים: מוסיקה. כבר אז הבנתי את זה בתור ילד בתקופת הטיפש-עשרה שלו. אחרי שנתיים מרתקות עם נחום הרגשתי שאני מכאן לוקח את הדברים לבד ועזבתי את הקונסרבטוריון. הייתי אמיץ אני יודע, אולי בגלל שהייתי ילד ולא דפקתי חשבון החלטתי שאני מוכן ללמד גיטרה, ברור שלא הייתי באמת מוכן, אבל הלכתי על זה ועד הגיוס לצה”ל זה אכן מה שעשיתי, לא הייתי אומנם מורה גדול אבל התלמידים שלי היו מבסוטים, ההורים שלהם היו מבסוטים והאמת, גם אני הייתי מבסוט וצברתי הרבה ניסיון בדרך. הרגשתי לראשונה מה זה אומר להיות אחראי על הצלחה של אחר, וזו הייתה הרגשה מדהימה. הצבא הגיע ואיתו לקח גם את הגיטרה, הייתי לוחם וחובש קרבי בגדוד 101 של צנחנים. זמן לגיטרה לא היה. אבל איפשהו בשנה האחרונה לשירות אני ועוד חבר מצאנו את עצמנו בשמירה שגרתית של שעות רבות מדברים על כמה שאנחנו אוהבים את העולם הזה שנקרא מוסיקה והחלטנו ביחד שזהו, זה מה שנעשה בחיים- אנחנו הולכים ללמוד מוסיקה. לראשונה לקחתי את עניין הלימודים כמשהו שמתקרב אלי וכשהגעתי הביתה באותו הסופ”ש רצתי למחשב ובדקתי איפה לעזאזל לומדים מוסיקה, אבל איפה לומדים על אמת.. לא ליד, לא בכאילו- על אמת. ראיתי שיש את המקום הזה “האקדמיה למוסיקה בירושלים” ואמרתי יאללה. אני חוזר מהטיול הגדול ואני מתרכז רק בזה עד המבחני כניסה. ואכן כך עשיתי. הלכתי טיילתי- התאהבתי במוזיקה הלטינית גם על הדרך. חזרתי ונכנסתי כל כולי רק בזה. למדתי פסנתר אצל מורה מדהים בשם גלעד חצב. שגם עזר לי בנושא התאוריה והפיתוח שמיעה. לא ממש ידעתי כלום לפני (מסתבר כמובן היום בראש של סטודנט למוסיקה) עוד מורה מקסימה שעזרה לי בפיתוח השמיעה הייתה קייט אורן. ניגשתי אל המבחני כניסה לאחר 7 חודשים שהיו כמובן לא ריאליים אלא אם אתה מוצרט, וכמובן שלא עברתי. חיפשתי אופציות נוספות. נתקלתי בבר אילן והגעתי ליום פתוח, התאהבתי במקום בהנהלה ובאנשים- בדיוק ההפך מה”וויב” שקיבלתי מהאקדמיה בירושלים. הם דיברו בגובה העיניים. הגעתי לשם ועד היום אני שם. כמו כל מוסיקאי אמיתי הגעתי לשלב שבו אמרתי לעצמי שהגיע הזמן להעלות את הרף, חוץ מהמסגרת האוניברסיטאית, והלכתי ללמוד אצל המורה האגדי יאיר לרון שהצליח לרתק אותי בכל שיעור מחדש. בין כל הסיפורים האלה מאז שחזרתי מהטיול הגדול מלצרתי בכמה מסעדות משך סדר גודל של 4 שנים שבסופם גם הייתי אחמ”ש (הרי רק ככה סטודנט יכול לעשות כסף לא?) מה שנקרא הגיעו מים עד נפש והחלטתי שחלאס. אני חוזר לעשות את מה שאני אוהב לעשות. אני חוזר ללמד. יש לי ים של ארגזי כלים עכשיו כשאני מסיים שנה שניה באוניברסיטה וגם מלא כלים מתעודת ההוראה ואני כבר יודע שאני מורה טוב, לא בקטע שחצני כמובן. זה מה שאני רוצה לעשות, זה מה שגורם סיפוק, זה מה שמשמח אותי וזה מה שאני מאמין בו. יש לי פה יכולת רצינית- אני יודע ואוהב ללמד, לא להרבה מוסיקאים יש את התכונות האלו. הלכתי על זה והחל מלפני כמה חודשים חזרתי ללמד בפול טיים ומאז הנפש שלי הרבה יותר בריאה, בזה אני בטוח.“ רז שלו, יולי 2018.